אמא
שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא
ממש היא, אלא יוצאת מהארון
שלי. מספרת עלי לחברות
שלה, עושה את השיחות,
שואלת אותי את השאלות הקשות.
כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י'
ואולי עדיין לא ממש סיימתי.
הרבה פעמים בשיחות, אלה
שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה
בנים שכבתי (ואני משקר.
כי לא נעים לשאול אותה אם
כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה
נחשב ששכבתי עם כולם), היא
קצת מתבאסת. אז כדי לעודד
אותי ובעיקר את עצמה, היא
אומרת "הרי אי אפשר
לשנות אותך, נכון? אז
אין לי מה להצטער"
אני
באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז
אני לא מגלה לה, אבל האמת
היא שאני יכול לשנות את זה. אני
בחרתי להיות הומו. בגיל
שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות
ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה.
למה? כזה אני,
עושה דווקא, רוצה
להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.
אמא
שלי לא לבד. אוהבי הקהילה
וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה
שוב ושוב. “ככה נולדנו,
זה לא אשמתנו. לא
בחרנו להיות כאלה". לעגן
את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו
להיות כאלה זה בעייתי. זה
מתנצל מראש, מבקש סליחה.
המילה הזאת "אשמתנו"
אומרת שיש אשמה. אולי
היא לא שלנו, אבל היא קיימת.
מישהו אשם, האמא,
הגנים, הגורל.
זה כאילו נאמר "ברור
שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה
לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים
להיות כאלה? אבל אנחנו
פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז
לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".
אז
רגע, למה בעצם שלא נלך
כולנו לטיפולי המרה, הרי
הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני
יודע מה תגידו, שהם לא באמת
עובדים, שהם גורמים
התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה.
בסדר, זה נכון,
אבל זה רק אומר שהם עדיין לא
מספיק טובים. אם אפשר היום
להפוך גבר לאישה, בטוח
שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל
במקום להשקיע את המשאבים בזה
אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה.
גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?
לא,
אני לא נולדתי פגום. אני
נולדתי בסדר גמור. אני טוב
בדיוק כמו סטרייט, לא יותר
ולא פחות. אני לא מגונן על
עצמי ב "אין מה לעשות".
אולי יש, אולי
אין, לא איכפת לי בכלל,
אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה.
פעם
לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות
סטרייט. היום
גם אם ימציאו את "הגלולה"
זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה,
אני לא אקח אותה. למה?
כי מבחינתי זו גלולת התאבדות.
להיות הומו זה לא מתג של "גע"
ו"תוק"
שאפשר לכבות. זה
אני, זה חלק ממני שאחוז בי
ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק
את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי,
מישהו שאני לא מכיר, מישהו
שהוא לא אני.
אז
מספיק. הגיע הזמן להוציא
את ה"נולדנו ככה"
מהלקסיקון. אל
תגידו את זה יותר. אל תקבלו
יותר את התפיסה של "זה
פחות טוב, אבל אין מה
לעשות". מעכשיו להיות
הומו זו בחירה, והיא בחירה
לגיטימת. ואם מישהו לידכם
אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח,
מה פתאום, אני
בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל
תדאג, שמעתי שסתיו 2014
הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".
פוסט מעניין, ואני מסכים עם רובו.
השבמחקהעניין הוא שיש אנשים שעדיין צריכים את ההבהרה הזו שזה לא בר שינוי כדי להתמודד מול הורים/חברים/עצמם. כדי להבהיר שבמקום שאנשים יבזבזו אנרגיות בלשנות את המצב, שפשוט יקבלו את זה.
השאלה היא גם איך אתה מציג את זה. יש הבדל בין "אני תקול אבל הביטוח לא מכסה את זה", לבין "זאת תכונה כמו צבע עיניים, ואין סיבה שזה יפריע לך".
ואם כבר - אז כבר הייתי טוען שבאותה מידה שזה בחירה, אז גם סטרייטיות היא בחירה.
טוב, אז מה הגישה לגבי פוליטיקה בבלוג? (https://twitter.com/thebadboyinme/status/328854420966219776 )
השבמחקבפארפראזה על אמארלד24, פוסט מעניין ואני לא מסכים עם רובו. למעשה אני לא מסכים עם ההנחה הבסיסית שמובילה אותך בבלוג הזה, שהאמירה 'אי אפשר לבחור נטייה מינית' היא מתנצלת מטבעה. האמירה הזו היא קביעה אמפירית, ובתחילתו של הדיון החברתי על מה זה בכלל הומוסקסואליות היא הייתה חשובה מאוד. להגיד "בחרתי להיות הומו" זה אולי מתריס ומגניב, אבל עובדית זה לא נכון.
אני לא אומר שאין סיטואציות בהן "לא בחרתי להיות הומו" נאמר אם סנטמנט של התנצלות, אבל זה בהחלט סנטמנט תלוי הקשר. את הדיון הציבורי העברנו כבר לפני שנים מהתנצלות על האופי שלנו לביקורת על האופי של החברה ומבנה החוק. הדו שיח הגאה היום, ברובו המוחלט, הוא לא מתנצל אלא מאשים. הצד המתגונן (כשהוא לא פנטים דתיים) הוא המדינה, לא ההומואים. הדיונים האחרונים בבית המשפט העליון בארה"ב מדגימים את זה בצורה מרתקת.
הסיבה, דרך אגב, שכיום רוב המתנגדים לשוויון זכויות לקהילה הגאה הם כן פאנטים דתיים היא שיותר ויותר שמרנים 'נורמלים', דתיים או חילונים, פשוט נוטשים את העמדה הזו.
המעבר התודעתי מהתנצלות לדרישה הסתיים מזמן; הארווי מילק, המהומות בסטוונול, מצעדי הגאווה והמאבקים המשפטיים דאגו לכך. אם ברמה האישית יש אנשים שצריכים להפסיק להתנצל אני מקווה שפוסטים כמו זה יעזרו להם. ברמה החברתית כבר אין בהם צורך.